זה היה בצהרי היום, החמה להיטה את עולמה. חברי הצבר לחץ לחיצה מוחצת על דוושת הגז, ומוטלים מנתיב לנתיב ניווטנו בכביש בין עירוני שרוץ רכבים. הנהגים השתלשלו מפניו אל השוליים.

פתע, ראה, קרא ידידי, ראה דמות שחורה עוטה גלימה צחורה פוסעת מולך, עתה הולכת ומתרחקת מאחוריך וטרם תיעלם מראייתך, הזדרז הבט בה מבט אחרון.

פעם בעד שמשות הקדמיות היוקדות, פעם בעד שמשות אחוריות המאובקות ופעם בעד שמשות צדדיות מיוזעות, מורח פרצופי תרתי אחר דמות שחורה עטורת גלימה צחורה. ברם רק נוף מתנפנף, אילנות מיטלטלים, דיונות חול מתקמרות, להבות חמה מתלהטות ורוחות מרחפות חלפו מול פרצופי, לבל אראה את הדמות שאהבה נפשי.

האפשר הדבר כי דמות שחורה בגלימה צחורה תהלך בסביבה מתערבלת סביב עצמה ומערבלת בתוכה כל דומם וכל יצור והופכת אותם לגוף מסוחרר אחד, תהיתי.

פתע דהר חברי אחורנית, ועצר בחריקה חורקת. עמוד עשן העולה ומתפשט דרך אגזוז אפף כל דבר ניבט וקיזז יכולת ראייתינו לכדי מטרים אחדים בלבד. אט אט התחילה לקרום עור וגידים דמות איש בא בימים, גוון עורה כהה ובשרה עוטה בגלימה צחורה.

זה אבא שלך, זה אבא שלך, קרא ידידי, אף שידע מתמול שלשום את אבי הביולוגי אשר גניו גלומים בגופי ודמו זורם בעורקי. אבי רם קומה הוא ובראותני קורא בשמי, מחבקני ומנשקני; ואיש זה מלבד גוון עורו הכהה, אין בו מאומה דומה לאבי ולי, מחיתי.

זה אבא שלך, אתה דומה לו והוא דומה לך. בינך לבין יתר אנשיך אין הבדלים ממשיים, ההבדלים בטלים בשישים, התעקש ידידי.

כן, זה אבא שלי השלמתי לבסוף. כל אדם שחור הוא אבא שלי, וכל אדם שחור הוא אני, וכל אני זה אדם שחור.

מהתחלה היה עליך לצפות בפרצוף אביך ולהביט בזוג רגליו הרזות, רזות כל כך שבקושי נושאות את גופו ולהכיר אותו, הטיף. זו גופה הנישאת על שתי רגליה רזות, זו גופה אשר מעיינות מים בעבר שימשו לה דלק במסעה בין רכסי הרים, בין מורדות הנהר ובין סבכי עצים, ועתה ממשיכה להלך בזוג רגליה בכביש בין עירוני גדוש וסואן.

אדם המתהלך בעזרת זוג רגליו נותן אמונו באדמה יציבה, שומר קשר אמיץ עמה. הלא זו אדמה היא נקודת האפס שממנה אדם צומח, זוחל, הולך ונופל, והלא זו אדמה הימנה מתחילה להימנות התובנה האנושית מרישא עד סיפא,  הגנתי על אבי. ראה פלא, אמרתי, שמשות המרכבה פרי הקידמה, משמשות לוח ציור נוח בעבור שחפים המרחפים במרחבים פתוחים. הנה לך, ההישג האנושי הנשגב אינו אלא חיקוי דחוק של תנועות ממונעות של מעוף שמים.

אם האיש הולך רגליים ייאות להפר הרגליו העתיקים, נעלה אותו לרכבנו ונביא אותו אל הקידמה, יעץ ידידי.

אבי הזקן זקף גופו והבחין בידי מתנפנפת בין חלל חלונות האוטומוביל. רגליו השדופות דוחפות קדימה, גופו בא וקרב אלינו, ובדחיפה מאומצת אימץ עצמו לתוך המכונה בתנועה.

שוב הנוף לבש זהות בדויה, והסתחרר וחלף מול עינינו. פתע, עצרו, זעק קול מעונה, קול אבי.

כהרף העין אבי חילץ עצמו מן המכונה ויתד רגליו באדמה, מתנשף סקר בדאגה אחר מסלול שעבר.

אנחנו ממהרים, היכנס בבקשה, דרש ידידי.

לכו, אמר אבי בתנועות יד מוותרת.

בוא אבי, קראתי, מוזג ראשי בין חלונות הקידמה.

לכו, לכו, אני נשאר פה וגופי מחכה לאיחוד נפשי, ביקש.

אבי, למי אתה מחכה, שאלתי.

גופי לבדו הגיע עד כה ונפשי מתעכבת , השיב.

מביט בערגה באבי הנמהל באופק מלא הוד והדר, דהרתי קדימה על כנפי הרוח