פעם היו לו חיים, לקפה לורנץ התל אביבי. הטמפלרים התכנסו בו להתפלל לביאת המשיח או לפחות לניצחון הנאציזם (אף שהבריטים לא היו מאושרים מכך) והאצולה החילונית נפגשה בו (אף שהסופר ש"י עגנון לא היה מאושר מאיכות התה). אחר כך הוא ננטש. עוד מעט, אחרי שישתפץ ויתפרכס, הוא שוב ייפתח, הפעם כבית כנסת קונסרבטיבי. ושוב, לא כולם מאושרים מכך

כמו שחקנית הוליוודית, שמילאה תפקידים מגוונים והחליפה בעלים עתירי יוקרה בימי זוהרה, וברבות הימים, בעקבות התנדפות יופייה וכישוריה, והתכלות נחשקותה, בעליה עזבוה ותפקידיה נלקחו ממנה, והיא, בניסיון נואש, עושה טיפולים קוסמטיים בגופה כמבקשת להשיב ימיה הטובים, כך מצבו של בית לורנץ, בית דו-קומתי, ברחוב אילת מספר 57 בתל אביב-יפו – שיא תהילתו בעברו – עובר בימים אלה תהליך שיפוץ ושימור מחמיר.

איש ושמו פרנץ לורנץ בנה את המבנה בשכונת ואלהלה, הסמוכה לשכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, לפני כמאה שנה ורבע. בראשיתו, הבית היה בן קומה אחת. מאוחר יותר נוספה עוד קומה. בימיו הראשונים הוא שימש, בין היתר, מרכז כינוסים דתי בעבור הטמפלרים, גרמנים נוצרים, שהקימו מושבות בירושלים, בחיפה, בתל אביב וביפו. הם ביקשו להנחיל אחווה וסולידריות לתושבי ארץ הקודש כדי להכשיר את הקרקע לשיבתו השנייה של משיחם, המכונה בפיהם ישוע. בבואו, הם האמינו, תגיע אחרית הימים, התגשמות מלכות אלוהים.

אולם במרוצת השנים הלכה והתעמעמה שלהבת האמונה המשיחית בקרב הטמפלרים. במקומה בערה בלבם תחושה לאומית גרמנית אימתנית. עובדה היא, שצעירים טמפלרים רבים הצטרפו לשורות הצבא הגרמני במלחמת עולם הראשונה. מאוחר יותר, בשנות ה-30, התעמולה הנאצית פשתה במושבות הטמפלרים בארץ ישראל המנדטורית. בית לורנץ שימש, בהזדמנויות רבות, אולם הרצאות בעבור שליחי המפלגה הנאצית, נגיש ונוח להפצה והטפה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב קהילת הטמפלרים.

נציגי המנדט הבריטי לא נותרו אדישים למתרחש ועד מהרה איבדו את סבלנותם כלפי הטמפלרים, שגילו סממנים מובהקים של לאומנות גרמנית, והגיבו בצעדי ענישה מיידיים וחמורים: עצרו את מרבית חברי הקהילה הטמפלרית, שהיו מבחינתם נתיני אויב, וגירשו אותם לגרמניה או לאוסטרליה. מושבות הטמפלרים איבדו את בעליהן המקוריים, מדינת ישראל שקמה בתום המנדט הבריטי ירשה אותן, אולם לאחר משא-ומתן בין ישראל לגרמניה, קוזזו נכסי הטמפלרים מהכספים שהעבירה גרמניה לישראל במסגרת הסכם השילומים.

מרכז חילוני

אף שבית לורנץ שימש בית כינוסים לקהילה טמפלרית נוצרית-משיחית, הוא היה גם מרכז תרבות חילוני שהתווה את צביונה החילוני של תל אביב בראשית דרכה. העיר ללא הפסקה, טרם האירו זיקוקי דינור את שמיה, כבר בתקופת מנדט הבריטי ואף עוד קודם לכן, היתה מרכז עצבים כלכלי ותרבותי. לפי דברי ד"ר מיכל אורן, היסטוריונית ללימודי ארץ ישראל, "תל אביב היא ערש התיאטרון העברי, הקולנוע, הספרות המודרנית וחיי ההוללות והחילון בארץ".

בית הקפה התל אביבי, קפה לורנץ, היה פופולרי בקרב הטמפלרים, הבריטים, הערבים והיהודים, ובהם סופר יהודי מהולל, שיצירותיו נהפכו ברבות הימים לנכס צאן ברזל לתרבות הישראלית, ש"י עגנון. עגנון נהג לבקר בקפה לורנץ, אולם התרשמותו מאיכות התה במקום היתה שלילית, כפי שניתן ללמוד מספרו "תמול שלשום": "ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו, מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ, שאורגלברנד אינו נכנס לבית הקהוה חרמון, שכל הבריות משיחים שם במנהל, אבל נכנס אצל לורנץ, שרוב הבאים לשם גרמנים ואין להם עסק באפ"ק ואף ליהודים שבאים לשם מבקשים נופש מעניינים של עסק. מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש, ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתים-שלוש טיפות ומניח, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר, אין יודעים לעשות תה".

זמן קצר לאחר הקמת המדינה, בשנת 1949, הועבר בית לורנץ לידי הוועד למען החייל. בשנות ה-60 הופעלו בו מספרה, מסעדה ומועדון. אך לאחר שהוקם בית החייל החדש בתל אביב, המבנה ננטש, סגור ומסוגר עמד, ואלמלא זכר לו חסד נעוריו הרב רוברטו ארביב, רבה של הקהילה המסורתית בתל אביב, ככל הנראה בית לורנץ היה ממשיך להעלות אבק.

"הבניין הזה היה ריק הרבה שנים", אומר הרב ארביב, "ואני חשבתי שאם אצליח לגייס כסף לשיפוץ שלו, נוכל לקיים מרכז. ואמנם, בסופו של דבר, יחד עם מכון שכטר, החלטנו לפני ארבע שנים להשיג את הכסף הדרוש. עד כה הצלחנו לגייס כ-3.5 מיליון דולר". לאחר השיפוץ ישמש הבית בית כנסת לקהילה המסורתית, מרכז תרבות יהודי של מכון שכטר, שבו ילמדו תוכניות תרבותיות של אמנות יהודית והמחשבה היהודית.

אולם חתונות

הבית המתחדש מעורר רגשות מעורבים בשכניו. תושב השכונה אברהם טולדנו, שבבעלותו מוסך הנמצא בסמוך, בוהה בבניין הקם לתחייה במבט נוסטלגי ואומר: "בית לורנץ היה מועדון לחיילים ואולם חתונות. ב-16 בספטמבר 1960 התחתנתי בו. אני יתום צה"ל, אבי נפל במלחמת השחרור, ולכן היתה לי זכות להתחתן שם".

הוא נזכר עוד כי "בהיותי בן 12 לערך, בשנת 1948, כשהבריטים עזבו את יפו, אנשי אצ"ל עלו לקומה העליונה בבית לורנץ וירו מהחלונות על מכונית משוריינת, והרגו את החיילים".

ואילו כהן קלוט, גילו מעל 70, שעובד במסגרייה סמוכה "בשביל הכיף", נזכר בימים היפים שבהם יכול אדם לרכוש שטח אדמה ב-20 אלף דולר, טרם עלתה פיסת שטח אדמה מיליונים. היום, הוא אומר, "בשכונת נווה צדק גרים אנשים ברמה כלכלית גבוהה, בדרך כלל שחקני תיאטרון, זמרים מפורסמים, ואלו שהיו להם בתים במרכז תל אביב, מכרו ובאו לגור סמוך לים".

הוא מצביע אל בניין גורד שחקים ואומר: "בעבר היה שם מפעל נחושתן, היו עושים בו מעליות. היום בנו עליו בניין מגורים. גרים בו בעיקר צרפתים שבאים לנפוש בארץ". תושב השכונה בן חרוש יעקב חושש כי הפעלת בית לורנץ תפגע באיכות החיים של התושבים. "תחילה", הוא אומר, "שמענו על כוונתה של העירייה לשפץ את המבנה ולהפוך אותו לבית כנסת לקהילה הקונסרבטיבית. משום שחששנו כי הקהילה עשויה ללוות את תפילותיה בזמירות רועשות ואף חבריה עלולים להגיע אל בית הכנסת בכלי רכב בשבתות, כתבנו מכתב מחאה לעירייה כדי שזו תחזור בה מתוכניתה, אך בקשתנו נענתה בשלילה. בוקר אחד התעוררנו וראינו עבודות מתבצעות".

הרב רוברטו ארביב מרגיע: "בית לורנץ היה בניין ציבורי תמיד, במשך 130 שנה. אנחנו נמשיך להחיות אותו לתועלת הציבור ולכל אנשים שנמצאים בשכונה או בסביבה. נשתדל להתחשב כמה שיותר בצרכים של השכנים".

כך או כך, סוף סוף בית לורנץ יחזור למלא את התפקיד שיעדו לו בעליו הראשונים, בשינוי קל: הטמפלרים הקימוהו כדי שישמש להם בית תפילה נוצרי; ובקרוב מאוד תחנוך אותו הקהילה המסורתית לבית כנסת יהודי. ובאופן אירוני, יש לומר, דווקא במקום שבו הושמעו תורות הגזע וסווגו אנשים לדרגות, המחיצות המגדריות יקרסו, נשים וגברים יתפללו בצוותא וינשקו טלית בבית רב-תכלית.