השיר "מבטה, שתיקתה" מתוך ספר שירים "חסידת ירושלים", כתוב בצורה מרשימה ומעוררת מחשבה. הוא מצטיין ביכולתו להוביל את הקורא למסע פנימי דרך השתיקה והמבט, שמסמלים הרבה מעבר למה שנראה לעין. המשורתת  מצליחה להעמיד במרכז השיר דמות ששתיקתה רועמת, המובילה לתחושת חיפוש והעמקה בזהות, שורשים וייעוד. הכוח של השיר נעוץ בכך שהוא אינו נגמר עם המילה האחרונה, אלא ממשיך להדהד בראשו של הקורא, קורא לו להרהר בשאלות העמוקות של מקומו בעולם.

השיר של ד"ר ווביט מנגיסטו, "מבטה, שתיקתה", הוא יצירה שנוגעת בעומק הרגשי של פרידה ושיבה, בעזרת מילותיו החסכניות והמדויקות. השקט המרחף מעל השורות טעון במשמעויות ובתחושות חזקות, מצליח להמחיש את הרגע הדרמטי של עזיבת הגלות ואת כמיהת החזרה לירושלים. הקורא נפתח לעולם שירי רב-ממדים, בו כאב הפרידה חודר לגוף ומנסר בנימי הנפש.

השתיקה המהדהדת

השתיקה בשיר ממלאת תפקיד משמעותי, נושאת בתוכה שכבות של רגשות עמוקים ומורכבים. השורה "אמא מביטה לאחור, שותקת" מבטאת דריכות וכאב גם יחד. השתיקה של האם היא דרך להתמודד עם הכאב של הפרידה, ומשמשת כסמל של מודעות לסביבה מסוכנת ועוינת-  עולם שבו כל פעולה לא נכונה עלולה לסכל את מסע הכיסופים ואיבו. האם, שנושאת את עול ההיסטוריה ואת החיים שנותרו מאחור, מייצגת את כל מה שנפרד ממנו, ואת ההקרבה הגדולה שנדרשת  להגיע לירושלים.

המילים "בוכים בלי קול" מדגישות את הכאב המודחק והשתיקה הרועממת. הרגשות אינם מוצאים ביטוי חיצוני, ברם הם נוכחים בכל תנועה, בכל מבט. השתיקה נושאת בתוכה, אולי יותר מכול, את זכרם של אלפי יהודים שנספו בדרכם לירושלים, ששתיקתם היא שתיקה נצחית, וקולם זועקת שתיקה.

המסע אל ירושלים

העיר ירושלים היא מושא הכיסופים, אליה הפנים מופנות, רגלים פוסעות, הלב נמשך, ובשומה העבר ומטלטלין ננטשים. השורה "במוצאי שבת אחת השארנו ויצאנו לעברך, ירוסלם" מסמנת את רגע הניתוק מנוף הגלות, ומכל הנכסים.

המעבר לירושלים חורג מתנועה פיזית, הוא  התרמה נפשית  עמוקה, שבה מתעוררת תקווה חדשה ונפתח עתיד מבטיח..

והכאב שבעזיבת הגלות מודגש בשורות כמו "עץ התאנה, הדבדובן, הירקות, בעלי החיים, שטיפחנו כל חיינו". הדברים האלה נושאים בתוכם משקל כבד של רגשות ושל קשר עמוק למקום שבו חיים שלמים נבנו. הפרידה מהחיים האלו קשה ומכאיבה, וכל פרט שנעזב מאחור מסמל את הקיום האישי והקולקטיבי שנותר בגלות.

הזיכרון כנוכחות תמידית

הזיכרון בשיר ממשיך ללוות את הדוברת גם אחרי העזיבה. "כל חיי אשא את מבטה לכל אשר אלך" מראה כיצד המבט של האם הופך לחלק בלתי נפרד מהדוברת. אין זה זיכרון חבוי, כי אם  תחושה חזקה שמלווה אותה בכל שלב. המבט הזה הופך למורשת ולמשא רגשי שממשיך ללכת איתה בכל מקום שבו היא נמצאת – כמעין עוגן המכוון אותה במסע שלה אל עתיד חדש.

אם כן, השיר "מבטה, שתיקתה" מצייר תמונה מורכבת של מסע כיסופים מלא תקווה ורווי סכנות. השתיקה והמבט יוצרים את התחום הרגשי שבו הדמויות נעות, והמשוררת מצליחה להעביר תחושות של כאב, ציפייה, וזיכרון בצורה מרגשת ומלאת עוצמה.

השיר "מבטה, שתיקתה" כתוב בצורה מרשימה ומעוררת מחשבה. הוא מצטיין ביכולתו להוביל את הקורא למסע פנימי דרך השתיקה והמבט, שמסמלים הרבה מעבר למה שנראה לעין. המשורתת  מצליחה להעמיד במרכז השיר דמות ששתיקתה רועמת, המובילה לתחושת חיפוש והעמקה בזהות, שורשים וייעוד. הכוח של השיר נעוץ בכך שהוא אינו נגמר עם המילה האחרונה, אלא ממשיך להדהד בראשו של הקורא, קורא לו להרהר בשאלות העמוקות של מקומו בעולם.

מבטה, שתיקתה// ד"ר וביט מנגיסטו

ואז, במוצאי שבת אחת,

השארנו את הבתים מאחור,

בוכים בלי קול.

           *

עץ התאנה, הדבדובן,

הירקות, בעלי החיים,

שטיפחנו כל חיינו –

שהיו חיינו.

         *

במוצאי שבת אחת

השארנו ויצאנו לעברך,

ירוסלם.

        *

אמא מביטה לאחור,

שותקת.

       *

כל חיי

אשא את מבטה

לכל אשר אלך,

קדמה

וימה וירוסלם.ה