רשמי מסע: מתחת לדגלי יום העצמאות שעדיין תלויים בחלונות, אוכלים שווארמה, בגן הציבורי קשישים ומטפלותיהם. חייל חולם על קריירה במשפטים, ושתייני השכונה חולמים על מיטה משלהם

כמעט בכל עיר בישראל יש רחוב הרצל. רחוב הרצל בבת-ים מקביל לטיילת חוף הים. ממערב לו דרך בן-גוריון, הוא מתחיל בצפון ברחוב רוטשילד ומסתיים בדרום ברחוב בלפור. רחובות אחדים שמובילים לים חוצים את רחוב הרצל מצפון לדרום, ובמרכזם שדרות העצמאות. חברה טובה.

לאורך הרחוב מבנים בני ארבע קומות, בחלונות ובמרפסות הבתים, תלויים דגלי מדינה רבים. הדגלים מנפנפים לעוברים ושבים, ורומזים כי תושבי המקום חגגו לא מזמן את יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. על ראשי בניינים אחדים ועל עמודי חשמל מתנוססים דגלים לבנים, שבמרכזם סיסמת העירייה: "מחדשת מרגשת, בת-ים", כתובה בגוון כחול באותיות קידוש לבנה. ואולם, לאורך רחוב הרצל אין כמעט דבר מתחדש, ואין כמעט דבר מרגש, וכמעט הכל ישן ונושן.

לפי עיריית בת-ים, אורכו של רחוב הרצל הוא קילומטר וחצי ומתגוררים בו 4,911 תושבים. בחלק ניכר ממנו פועלים חנויות בגדים ומשרדי נדל"ן, חנויות פרי וירק, מסעדות וקיוסקים. יש בו שני בתי-ספר ממלכתיים-דתיים ובית זקנים אחד, בית כנסת, סניף של תנועת בני עקיבא, מרכז יום לקשיש וגן ציבורי גדול, "כיאה לרחוב גדול בכרך גדול", אומרים בעירייה ומוסיפים כי הרצל מונצח בעיר גם ב"בית ספר הרצל", בשכונת רמת הנשיא.

ברחוב הרצל 72, איש ושמו אברהם כהן, בן 77, מוכר פירות כבר יותר מ-50 שנה. כהן, כיפה לראשו וידיו מלאות פירות טריים ורעננים. הוא שוקל אותם במאזנים ומוכר ללקוחותיו. היום כבעבר הוא עובד עשר שעות ביום, ולא שבע שעות, כפי שרצה חוזה המדינה. ולמרות זאת, העסק הצטמצם והרווחים ירדו, משום שבסביבתו הקרובה נפתחו עוד ועוד חנויות לשיווק פירות, והתחרות הלכה וגברה במשך השנים.

כהן מכיר היטב את קורותיו של הרחוב. "לפני 50 שנה ברחוב הרצל היו רק דירות וילה", הוא אומר. "ב-40 השנים האחרונות קבלנים הרסו אותן ובמקומן בנו בנייני קומות. בדירות דרים היום ישראלים ותיקים ובעיקר עולים מברית המועצות, שהגיעו בשנים האחרונות, שוכרים אותן וגרים בהן".

לקדם שוויון
במרחק לא רב מחנות הפירות של אברהם כהן, מסעדת "גריל ישראלי" שוקקת סועדים בשעת הצהריים. מלצרים חותכים מגוש בשר הודו מעשן, רצועות דקות של בשר בסכין חדה, מתבלים את החתיכות בתבלינים ממינים שונים, דוחסים אותן לתוך פיתה טרייה, ומלצריות צעירות נעות עם מגשי אוכל מדוכן השווארמה אל כיסאות הסועדים, מכיסאות הסועדים אל דוכן השווארמה.

ישראלים ותיקים אוכלים, עולות חדשות מפנות הצלחות ומנקות שולחנות. מעל המסעדה, בקומה השלישית, אשה זקנה מוציאה ראשה מבעד החלון, היא ממטירה פירורי אוכל; על הקרקע מדשדשות יונים שמנות ואוכלות בשלווה את המן הנופל מן השמים, בלי תחרות ובלי ציוץ. הסועדים האנושיים נראים דחוקים ולחוצים, אוכלים ובה בעת מרבים בדיבורים.

מבין הצעירים אשר גרים ברחוב הרצל, הזדמן לי לשוחח עם האחים אנגדאו וקפאליי דרסו. האח הצעיר, אנגדאו, מכבד את אחיו הגדול, שותק ומעניק לו זכות דיבור. קפאליי מספר כי הוא, אחיו ומשפחתו באו ארצה לפני חמש שנים מאתיופיה. שני האחים משרתים בצבא כעת, בצנחנים, והם גרים ברחוב הרצל 8 עם אמם הפנסיונרית. אביהם שוכן בעיר אחרת.

קפאליי חולם ללמוד משפטים בתום שירותו הצבאי. הוא מזכיר שהרצל היה משפטן ולכן היתה לו תודעה חברתית עמוקה, אשר עזרה לו לראות את המצוקה שבה עמו היה שרוי באירופה. "אני מאוד רוצה ללמוד משפטים כדי שאוכל לקדם שוויון בין קבוצות בחברה. חוץ מזה, אנשים משכילים פחות מעורבים במריבות, כי הם מבינים טוב יותר את ההשלכות השליליות של המריבות", אמר.

קפאליי ואחיו שומעים הן את המוסיקה המקומית והן את המוסיקה המיובאת מאתיופיה. הם מחוברים טוב לצברים אך קפאליי חושש כי תרבות המקור אשר הביאה משפחתו הולכת ונעלמת, והעובדה שהוא לא מכיר פעילות בעירו שייעודה לשמר את תרבותו, מעצימה את דאגתו. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי הרצל דווקא ייחס חשיבות עליונה לתרבות ארץ המוצא של העולים. בספרו "מדינת היהודים", הציע כי את העולים, "… נסיעם על כל שורשיהם לטעת אותם בארץ טובה ופוריה מן הראשונה".

בקשה לראש העיר
הרצל התנגד למוסד הקרוי בית אבות. בספרו "מדינת היהודים" הוא כתב: "'מושבי הזקנים' הוא אחד ממעשי הצדקה האכזרים, אשר רוח נדיבותנו המציאה באיוולתה. ב'מושבים-הזקנים' מתבייש ומצטער הזקן עד מוות".

באופן אירוני, ברחוב הרצל 74, נמצא מרכז יום לקשישים "בית לוסטיגיאר", שזכה לחמישה כוכבים, מקום ראשון, בתחרות "בית הגיל השלישי הנאה בישראל יפה 2006". התחרות נערכה מטעם המועצה לישראל יפה והשתתפו בה 60 בתי אבות, מרכזי יום ומעונות דיור מוגן ברחבי הארץ.

בגן הנ"ד (שהוקם לזכרם של 54 ההרוגים בהתרסקות מסוק יסעור ב-1977), הנמצא בקרבת "בית לוסטיגיאר", נשים צעירות, רובן מהפיליפינים, משלבות ידיהן בידי הזקנים, פוסעות לאטן. בהגיען לספסלים הן יושבות כגוף אחד עם הזקן, קמות כגוף אחד עם הזקן ומזדקנות יחד עם הזקן.

בעיריית בת-ים אומרים שבאחרונה נעשו ברחוב הרצל עבודות פיתוח, שיקום המדרכות וגינון. עובדים זרים ועולים חדשים מצחצחים את הגן ומטאטאים את רחוב הרצל לאורכו. אמהות מנדנדות את ילדיהן על הנדנדות, צוחקות אתם ורואות אותם מתפתחים וגדלים.

אל גן הנ"ד נמשכת כל נפש חיה, גם זו השמחה וגם זו האומללה, והנה קבוצה של 12 גברים יושבים ושותים מיץ תפוזים בכוסות חד-פעמיות. הם מדברים בשפת אמם, והשפה אינה עברית, אלא רוסית. שאלתי אם הם גרים ברחוב הרצל, ואחד מהם, יגאל פתיאקה שמו ענה: "כן. מלבד השניים שיש להם דירה, כל היתר גרים ברחוב".

פתיאקה הוא בחור צעיר חייכני וידידותי, עלה לישראל בסוף שנות ה-80. תחילה ישב בנצרת עלית, ותוך חודשים אחדים התחיל לעבוד באינסטלציה, חסך כסף, ולקח משכנתה, ורכש דירה ורכב. יום אחד חזר מעבודתו עייף עד מאוד, עם חשק עז לנוח בביתו, אלא שלהפתעתו, הוא תפס את אשתו בדיוק בזמן שהיא מפירה את האמון שנתן בה. לפיכך, ב-2002 עזב את ביתו ועבר לבת-ים. מאז הוא התחיל לשתות ועתה הוא מגדיר עצמו אלכוהוליסט.

פתיאקה מצהיר: "אני לא מאשים אף אחד, לא מאשים את אנשים ולא מאשים את המדינה, אני מאשים את עצמי". הוא גם ביקש להעביר בקשה בשמו ובשם חבריו אל ראש העיר בת-ים, שלמה לחיאני, והנה בקשתו: "אנחנו צריכים עזרה ראשונה, אנחנו מבקשים מראש העיר להקים מועדון לגמילה, שבו נוכל להיגמל ולקבל את חיינו מחדש". החברה השוויונית המתקדמת שעליה חלם הרצל כנראה רחוקה עדיין מהרחוב הקרוי על שמו בבת-ים.