התחפוץ ידידי בוא לבוא עימי לעלייה לרגל? תהיה זו תשובתך אכן ויהיה זה מענך לאו, הנה לך אנוכי מציב מראת מול פניך, פקח נא כוח מדמה, וחזה נא נוכחה בעדה במעמד הנשגב והקדוש, אדם ניצב מול אלוהיו בשיא ההר.

שנה אחר שנה, בכ"ט במר־חשוון, כוהנינו מאמצים ללחות ליבם אורייתא, תורה, הפשוטים בעמנו נושאים אבנים רדומות וקרות על גביהם וילדינו מודדים פסיעות אבותיהם ומצלים צל אימהותיהם, התפתלו לאורך תלילות ההר, בהגיעם לחלקה הטהורה והמורמת של ארץ ניכר, פסגת ההר, פרשו ידיהם אל מקום מושבו של אלוה, השתחוו לו אפיים ארצה ונשקו אדמה רדומה ושיכורה מדמעות תחינה של דורי דורות.

כוהנים עוטים גלימות צחורות כיונים היו, זה נמשל למשה רבנו, מכונן הדת היהודית, זה מזכיר את נחמיה הנביא מבשר תקומת ישראל ומייסד יהדות מחדש, וזה מדמה לעזרא הסופר, המוכיח את בני עמו המתבוללים, כל אחד מהם נהג לעמוד זקוף בחלקה הטהורה והמורמת של ארץ הניכר ואורייתא, תורה, מאמץ ללוחות ליבו, ולרגלי הכוהנים התאבקו פשוטי העם, כמו רוח אימתנית המרוממת ומשכיבה אמירי אילנות. הקהל מתנגן היה לתפילות הכוהנים, קם וקד, משתחווה לבורא עולם, פיות ממלמלים ערגת לב ואוויר דליל עולה ויורד, אנשים מתנשפים מהופנטים היו.

הכוהן הגדול, זה המזכיר את משה רביו, נהג לחולל איפוריה בלבבות מאמיניו ובה בעת חרדה, "והיה תשמרו אורייתנו הקדושה, אלוה יסוכך עליהם סוכת שלום, והיה חלילה תתרחקו ממנה, תהיו כלא הייתם." ואילו זה המדקלם את נחמיה בן חכליה נהג לומר, "אחיי שובה נשובה אל ירושלים בימים קרובים, בני חורין נהיה בין אחינו," ואילו זה הנמשל לעזרא הסופר הזהיר, "הימנעו מהתבוללות לבל תהפכון לחול בתוך אוקיינוס וסרדינים יאכלו אתכם בלי ראות ירושלים."

כאילו זיו אימים קורע את השמיים מקצה זה עד קצה זה, פני הקהל מקדיר נוכח התוכחה, מבהיק נוכח ההבטחה, מתחלף. במפגש בין השמיים ובין הארץ בגולה, תמיד שוכבים עבים מזעיפי פרצוף, אפילו קרני אור המפזזות בעלות השחר מתעמעמות, העננים האלה מתפתלים באדישות באופק כמו תנינים במאגר מים רדוד ודל, כתנינים המבתרים כל נפש באה וקרבה אליהם, כך ענני תנין בולעים כל עין צופה בהם ועוטפים אותה בעלטה.

דמיין נא ידידי ברוחך שבט מבודד ומבודד עצמו, תלוש מאיבר איבריו, שוכן בקרב עמים זרים וארץ לא שלו, חש נרדף, גם נרדף, מתהלך מעל המתים ומתקיים מתחת לחיים, פתע משיל מעליו מעמדו הנחות ומותירו ברגבה שפלה, ומטפס מעלה־מעלה אל האדמה הגאה קרוב־קרוב אל ארמונות מלאכים, והנה ניצב בראש ההר מביט במישור הארץ, הגדולים מכל הגדולים באדם נהפכים לקטני־קטנים, קהל מורח מבטו במישור ורואה ראשי אנשים דבוקים באדמה כמו כפתורים מכופתרים בדש חולצה.

אולם איש בודד הנתלה על שכמו של אדם זר, ענק רם קומה, לעולם אינו מרגיש שלווה, וגדולה מזאת, התנשאותו מגדילה את בדידותו, והנה אביו ואימו פוקד הוא, אחיו ואחיותיו מחפש וקול גדול קורא לבוראו. עולי הסיגד ממקומם מורם נאכלים מערגה לארץ חפץ, שופכים קינה על חיי גולה ודורשים שובם ירושלימה. והנה רוממותם בהגויים מעוררת בהם חשש, חיש קל, טרם נאספת החמה אל סיפא, אומרי מחללה, תחינה, מידרדרים במורד ההר ושוב ניצבים בנקודת האפס, שוב שבים לשיפולי החברה הזרה.

טרם הולך, דור מצית שלהבת אמונה בלב הדור הבא ואורג בו ערגה לארץ חפץ, שהו ביתא ישראל בחבש אלפי שנים, ראשם הניחו באוהל, באמתחתם אגרו מזון יבש, לצווארם כרכו ספר אורית.

והנה מחזורי עונות ענות תמו, באו ימים טובים, גאולה בהם, כי תפילות הנישאות מראש ההר זה דורי־דורות קרעו את השמיים, האופק האפוף עננים כבדים התבהר, ועינינו צופות בתדהמה בחלום מתגשם, ובליבנו דוהר ופועם. כחולמים היינו מלמלים מילות תודה ושבח אלוה, בחג הסיגד ניצבים באדמת הקודש, מישורה רמה היא, רמתה נשגבה, ירושלים.