נולד באחד הכפרים היפים באתיופיה וולקה, וגדל בבית זמני ובו הוריו למדוהו כי יום אחד ישובו לירושלים. כמיהה לירושלים וחיי ההמתנה עיצבו את זהותו וחלומו, בסופו של דבר, כמו יתר בני קהילתו, הגשים את חלום הדורות ועלה לישראל בשנת 1990. היום לאחר שהשתקע בארץ חפץ, כותב את קורות חיו ואת קורות חיה של משפחתו. ראיון עם אילן מהרטו וורקו לרגל הוצאה לאור ספר הביכורים שלו: שומרי הגחלת- מהכפרים וולקה וגיינה:

אילן, אנחנו נפגשים כאן לרגל צאת ספרך הדוקומנטרי "שומר גחלת: מהכפרים וולקה וגיינה". ספר לקוראי מוסב תרבות, מה הניע אותך לצאת למסע תיעוד סיפורה של משפחתך?

המניע העיקרי לכתיבת הספר היה, אחרי השירות הצבאי שלי נחשפתי לסיפור חיים של סבים וסבתות שלי משני הצדדים בציון ימי זיכרונות. במיוחד כשהוריי עשו ימי אזכרה, הקסים וזקנים מהעדה שיבחו את הסבים שלי על המעשים והאמונה האדוקה שהייתה להם. הם סיפרו עד כמה הם שמרו בקנאות על אמונתם ועל נתינה וגמילות חסדים. הסיפורים האלה יצרו אצלי סקרנות ורצון לשמוע עוד ועוד ולקחת יוזמה לתעד את סיפורם ולהנחיל אותו לדור הבא. אחת היוזמות שנקטתי הייתה לשקם את בית הכנסת העתיק שבנו סבים מצד אמי בכפר וולקה טרם קריסתו. בספר אני מסביר את תהליך שיקום בית הכנסת והאתגרים שעמדו בדרכי להשלמת הפרויקט שנמשך כחמש שנים.

עוד דבר שהניע אותי היה שאם אנחנו הדור שיש לו עדיין זיקה וזיכרון לעבר ולמעשים של אבותינו ואמותינו הגיבורים, לא יהיה מי שיעשה זאת. מהסיבה הפשוטה כי לדורות הבאים יהיה פחות מודעות לחשיבות שימור העבר ויצירת זיקה לשורשים.

ספר על דמות אחת שלא עוזבת אותך מאז שכתבת עליה או הבנתך להיקף תרומתה לעיצוב הזהות הביתה ישראלית התעצמה עוד יותר?

אחת הדמויות להערכתי זו סבתא טקייה אליאס. לא הכרתי אותה עוד בחייה, נחשפתי אליה בעשרים השנים האחרונות. כשחקרתי לצורך כתיבת קורות חייה. נדהמתי לגלות על ההיסטוריה שהשאירה מאחוריה. היא הייתה מיילדת מקצועית שכל אישה בכפר נעזרה בה; אמנית בעלת שם שיצרה כלים מיוחדים ושימושים מחימר לתועלת קהילתה ואף מחוצה לה. בכפרה היו עוד נשים שיצרו סירים וכדים מחימר, אבל היא המציאה יצירות ייחודיות. למשל כשהגיע מושל לביקור בבית הכנסת היהודי, היא הגישה לו אוכל בסיר מיוחד שיצירה שיש לו שלושה פתחים. המושל האזורי התפלא מיצירת המופת שלה, וזימן אותה לעירו והעניק לה אות הוקרה.

בספרך שומר גחלת אתה מתחיל בסיפור אישי, וזיכרונות הילדות שלך, קח אותנו לתקופה זו?

אחד הדברים הנצורים בזכרוני מתקופת הילדות הוא הנוף הפסטורלי ושדות הפתוחים, והרים גבוהים המזדקרים סביב הכפר. בשדות הירוקים הולכנו צאן ובקר, שיחקנו גנה ומאבקי ג'ודו, מחנאים ויצרנו תחרות במלחמת שוורים. כל ילד עודד את השור שלו כדי שינצח במאבק השוורים. אבל בשבת אפילו הילדים התנהלו בצורה אחרת: לא חלבנו את הפרות, נשארנו בשכונה. 

מה משמעות לגדול בסביבה גלותית בתוך משפחה יהודית שחיה בהמתנה לעליה לירושלים?

להיות ילד יהודי באתיופיה אתה מרגיש תושב ארעי, אפילו הבית שנולדת בו הוא זמני, שאתה עומד לעזוב אותו בכל רגע נתון. כוהני הדת, הזקנים והורים בכל אירוע או בחיי יומיום בתוך המשפחה בשבתות בעיקר מדברים על ירושלים. לכן המקום שאתה גר בו הוא לא שלך, לא קבוע. כילד מערער את הביטחון שלך, פוגע ביציבות שלך, אבל גם מאפשר לך גם לדמיין שיש מקום אחד בטוח ויציב שלך – ירושלים.

כיצד אתה רואה, היום במבט לאחור, את המסע שעברת בכתיבת הספר? 

קודם כל כתבתי את הספר בתקופת הקורונה, שכל העולם היה בפאניקה. אני שמח שהצלחתי להרגיע את הנפש שלי לריכוז ולכתוב את הספר. הקורונה סגרה עלינו, ויצרה ריחוק בין מבוגרים צעירים, והרגשתי צורך לתעד את ההיסטוריה המשפחתית שלי. 

בתקופה זו גם נולדה בתי, וזה לא היה זמן אידיאלי לכתיבת ספר, התקופה הכי לחוצה. בכל זאת הקצבתי לי זמן וכתבתי את הספר. הוצאת ספר זה תהליך מורכב ומאתגר. צריך לראיין אנשים, צריך משאבים וזמן.

מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מקוראים או ממשפחה?

אחייניתי, בת אחי, קראה  על אביה, ולראשונה נחשפה לקשיים שעבר בצבא אתיופי, פשוט התפלאה מהסיפור שלו. היא אמרה לי: אם אתה לא הייתה מספר לא הייתי יודעת על סיפורו של אבי. דבריה נתן לי סיפוק, וזו הרי המטרה שלי: לחבר את הדור הצעיר לשורשיו, לסיפור אבותיו ואמותיו. 

מה יש לך לומר בצורה חופשית?

אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהעביר את סיפור גבורתם, פועלם, חזונם ומסעם לירושלים של אבותינו ואמותינו. אנחנו והדורות הבאים צריכים לדעת מאין באנו כדי שנדע לאן ללכת.