חשבתי שאתה משלנו! רגע, חכה, אמר האיש, מחלק המעטפות,  והתקרב אלי, שלח את ידו, חפן את סנטרי בכף ידו, קרב את פניי אל פניו, נעץ בי במבט מצמית וחרץ את גורלי

 לרכישת ספר "רואה אחרת" שמאגד 22 סיפורים נבחרים מפרי   עטי, לחץ כאן

זה היה בין השמשות, השמש נחפזת לסיים את היום היפה, לאלה שזרחה להם באמת; החמה מתמהמהת להיבלע בעבור אלה שלא היטיבה להם במודע או שלא במודע. היום שלי לא היה דומה לאלה המבקשים להיבלעותה המהירה וגם לא לאלה המבקשים להשתהותה הנצחית, יומי היה רגיל, יום חסר צבע. לא משנה אם תאט השמש את קצבה כחלזון עצל או תאיץ צעדיה במרדף אחר האופק, ואף תעצור פתע ותעמוד דום קפואה כפסל בין שמים לארץ- כל זה לא ידאיג אותי ולא יעורר בי דבר.

הכרעת השמש הייתה החלטית לבסוף, היא נבלעה בין ההרים, מותירה מאחוריה את המתוגמלים והמקופחים, את המחלוקות והסכמות ואת הכול והכול. וכל זה בשביל להגיח שוב מחר ולהתל בנו, להטיב לאלו ולהרע לאלו, אין חדש תחת השמש כבר אמר המצפן הערכי והרוחני של האומה והפוסט-מודרני המוקדם של האנושות.

ואני ביום  הדומם שלי כמו מבקש לזרוח בו קצת חיים, חיוניות, נדחקתי בין המונים בשער אולם אירועים בשביל לשבור את שגרת היום. בחורות ונערות מתבגרות מרחו את פניהן בכל מיני ממרחים, איפור יגידו המשווקים, להסתיר את היופי הטבעי שלהן, ולהציג לרווחה את שאיפתה העליונה של התרבות הרוכשנית – מחיקת המהות וטיפוח הקליפה. אבל הזיוף זה כלל לא מנע מעיניי לשטות בין הפרצופים, להפיק הנאה ולגהק גועל בעת ובעונה אחת. נערים ונערים מתבגרים, נראים נופלים רחוק מאבותיהם בלבושם והליכותיהם, השתוקקו סביב מיני בר ולגמו משקאות חריפים בתשוקה אדירה כמו מבקשים לברוח ולו לשעה קלה מעולמם הכפול והמבלבל.

רחוק מעמדת הדי ג'יי ישבתי בשולחן הרזרבי, הצטרפו אלי כל אלה שלא השכילו להידחק ולתפוש כיסא בשולחנות שכל הקודם זוכה בהם. איש מאתנו אינו יודע אם השולחן ייפתח, סומכים על הגורל והמזל, שכנועים כאן לא עובדים, הסדרן כבר הראה לנו זאת בהנדת ראש ובמשיכת כתפיים, אפילו במבט מעניש. השולחן הרזרבי קבע בעצמו את תמהיל האנשים הסועדים בו,  איש לא הכיר זה את זה, כולנו היינו זרים לגמרי, אבל הרגשנו כמו אחים, דברנו באותה שפה במבטא ילידי ובמבטא מושאל, הצפנו זיכרונות וחלקנו אתגרי השעה.

ברי מזל אנחנו, השלוח נפתח, נערים ונערות נמרצים שרצו בידיהם עמוסות  כל טוב. איש פתח בירה צוננת ולגם, נשם לרווח, עיניו ברקו, נדמה היה שרק עכשיו נפשו המעונה שבה אל קליפתה ונמהלת ושוכנת בה בהרמוניה. אישה תלתה את מבטה בגבר צעיר המרקד בחינניות מליאת און במרכז הבמה, נדמה שהיא אישה בודדה, רעבה מאוד. למרות השפע והמותרות, יש הרבה אנשים רעבים בעולם, גם כשהם אוכלים נשארים רעבים, לפעמים גם כשיש אוכל הוא לא אכיל באמת או אינו משביע כלל. פתאום הגיע איש חיגר מפלס דרכו במיומנות מעוררת פליאה בין כיסאות ושולחנות. הוא ישב ליד האישה, האישה אספה את עיניה המשוטטות והביטה בהערצה באיש שלה. אחרי הכול, חרף מגבלתו הפיזית, פגיעתו החמורה במפשעתו בפעולות האיבה, הוא נותר בענייה הנפש התאומה שלה, שחובה עליה וזכות לה לזכור לו חסד נעורים.

פתע פשטה קבוצה של גברים ונשים נמרצים באולם, כל אחד מהם מחזיק חבילה של מעטפות. איש זריז ניגש לכל אחד מהסועדים בשולחני הרזרבי, חילק מעטפה, חתונה בשבוע הבא, באולם הזה, אמר האיש, אולי חשב שחלק ממוזמנים אינם שולטים בשפה העברית. האיש עמד מאחורי, דרך הכתף הימני שלי שלשל מעטפה, המעטה רעדה בזווית העין שלי, היא הייתה כל-כך קרובה לעין הימנית, לכן עין השמאלית נטלה את המשימה לראות. בכל זאת הידיים שלי לא נטלו את המעטפה מיד האיש, הפה דבר, ליתר דיוק שאלתי: של מי החתונה. האיש שיפר עמדה, נעמד במקום שיכל לראות ולזהות אותי ושאל: איזו מן שאלה זו, השמש עולה ושוקעת ואתה משלנו, קח הזמנה. אני חשתי  מבוכה, בהתחלה לא ידעתי איך לענות לו, אבל לאחר מכן, בלי מחויבות אמתית, אולי בשביל לרצות אותו או לחסוך ממני מבוכה חוזרת, עניתי, ברור שאני משלנו. האיש חייך מסופק והושיט את ידו נושאת המעטפה הפעם בביטחון יתר.

 לרכישת ספר "רואה אחרת" שמאגד 22 סיפורים נבחרים מפרי   עטי, לחץ כאן

בתחושת אין ברירה, שלחתי ידי ואספתי את המעטפה, עיינתי בשמות החתן והכלה וההורים והסבים. אדוני, אני לא מכיר את האנשים המאושרים האלה, מה לי וההזמנה, שאלתי בתמימות בעיניי, ובחוצפה בעיניו. האיש הריץ מבט  נוזף מכפות רגלי ועד  ראשי ושאל בטון מאוכזב: חשבתי שאתה משלנו! רגע, חכה, אמר, התקרב אלי, שלח את ידו, חפן את סנטרי בכף ידו, קרב את פניי אל פניו, נעץ בי במבט מצמית וחרץ את גורלי: פניך כפנינו, נימוסיך והליכותיך זרים לנו. לפתע הציפה אותי תחושת בדידות עמוקה, כאילו נותקתי מהעולם המוכר, כיילוד שזה עתה הופרד מחבל הטבור, תלוש מן הקשר הראשוני והחיוני שמחבר אותו אל אמו, נשארתי מחפש עוגן אחיזה.

לאחר דברי התוכחה, האיש נטש את סנטרי, כאילו שצווארי  שכח את תפקידו, ראשי נפל בחוזקה על השולחן. הרמתי את ראשי מנפילתו, וחיפשתי את האיש, אבל הוא כבר כיסה את פניו במעטפה, הפנים שלו סרב להיחשף בפניי.

אדוני!  קראתי לו, רודף אחריו, זה לא יפה, לכולם חילקת מעטפה ורק לי לא. מה עווני ומה פשעי להיות מנודה, עטוף אותי נא במעטה בתוך אתה משלנו, הלנתי והתחננתי בו בזמן. עתה, אתה משלנו, ואתה נשמע ומתנהג כמונו, ומיד מסר לי את המעטפה ונישק אותי עשר פעמים בלחי ימני, עשר פעמים בלי השמאלי. למה אתה מנשק אותי, שאלתי את האיש, מוחה בדש חולצתי את הרוק החיבור והחיבה שלו על חיי. לפני שהאיש השיב לי, אה, אמרתי, אני אחד משלנו, אני בתוך אתה משלנו. נכון, אמר האיש מסופק ומרוצה מהתפקחותי. אבל נחפז וברח ממני, נדמה שלא רצה לצפות בי שוב מועד בלשוני ושואל את השאלות המביכות, שהתשובות אליהן מובנות כשמש העולה והשוקעת או כהזמנה בחתונה לחתונה הבאה.

 לרכישת ספר "רואה אחרת" שמאגד 22 סיפורים נבחרים מפרי   עטי, לחץ כאן