בספרו על אחד המנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה–20, חגי ארליך שופך אור על המורכבות והדרמה שאיפיינו את דמותו וחייו של השליט השנוי במחלוקת, מבואו לעולם ועד הסתלקותו ממנו

הביוגרפיה "היילה־סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים" מאת פרופ' חגי ארליך מספקת ניתוח מעמיק של עלייתו ונפילתו של אחד המנהיגים המרתקים והמשפיעים ביותר במאה ה–20. חייו של הקיסר האחרון של אתיופיה התאפיינו בניגודיות קיצונית: הוא פעל לקידום זכויות אדם, אך הותיר את המבנה החברתי ההיררכי בארצו על כנו. הוא איפשר לצעירים לרכוש השכלה מתקדמת, אך בה בעת מנע כל אפשרות להתארגנות פוליטית וחופש עיתונות. הוא ביכר דיפלומטיה, שלום ושמירה על חיי אדם בניגוד למלכי אתיופיה הקודמים, שקידשו פטריוטיות ומות גיבורים בשדה הקרב. מנהיגי מעצמות העולם ניסו לתמרן אותו ולנצל את משאביה של ארצו, אך בתחכום רב הוא השיג מהם את מבוקשו. הוא זכה בשלל תארים, בכבוד ובאהבת הבריות, אך בערוב ימיו היה שרוי בבדידות עד שלבסוף נרצח על ידי מתנגדיו ב–1975.

מוצאו של גיבור הספר הוא משושלת, שנוצרה משתי שושלות שונות: השושלת האגעזית ושושלת בית דוד. מפגש דיפלומטי בין שלמה המלך למלכה מקדה (שמוכרת יותר בשם שטח ממלכתה, מלכת שבא) הביא כנראה להישגים מדיניים, אך גם לקשר יהודי־אתיופי נצחי, שכן לפי המסורת האתיופית, השניים הביאו לעולם בן זכר, מנליק שמו, שייסד ממלכה חדשה, שנקראת על שמו. השושלת הסולומונית, ששלטה באזור משנת 1270, טענה שמלכיה הם מצאצאיו של מנליק, והאחרון שבהם, היילה־סלאסה, שנולד בשם ליג' תפרי (באמהרית ליג' פירושו נסיך ומשמעות המלה תפרי היא "מטיל אימה"), ראה את עצמו כדור ה–225 למנליק.

מלכי אתיופיה לדורותיהם האמינו כי ברכה אלוהית שורה על כל מעשי ידיהם ועוברת בירושה. זכותם לשלוט מעוגנת בכתבים דתיים ובחוקה אתיופית, ונתינים רבים התייחסו אליהם כאל מלאכים בדמות בני אדם, שנבחרו להנהיגם. גם כשהחיים בממלכה היו בלתי נסבלים, הם המשיכו לציית למלכים, להתיירא מפניהם, להאדיר את שמם, להכיר בזכותם היתרה לחיות חיי מותרות ולשלוט בהם. הערגה למלך ולמלכות כה חזקה ומושרשת במסורת האתיופית, ובעשורים האחרונים פעלה קבוצת גרילה, שהעריצה את השושלת הסולומנית וקראה להחזיר עטרה ליושנה, להשיב לאתיופיה את הכתר, שנפל במשמרתו של היילה־סלאסה.

ניצחון הדרך השלישית

ארליך, מומחה ללימודי אפריקה והמזרח התיכון ומחבר ספרים על ההיסטוריה של אתיופיה ויחסיה עם ישראל, מיטיב לתאר את הדרמה שאיפיינה את חייו של היילה־סלאסה מבואו לעולם ועד הסתלקותו ממנו. הקיסר, המוכר לנו בשם שניתן לו בעת הכתרתו, היילה־סלאסה (שמשמעותו חיל השילוש), נולד ב–1892. לפני שבא לעולם נכנסה אמו להריון תשע פעמים, אולם אחיו ואחיותיו נולדו ללא רוח חיים או מתו זמן קצר לאחר הלידה.

אמו של ליג' תפרי, הנושאת שם אירוני צורם, ישימבת (אם לאלפי רבבה), ש"לא היתה בעלת ייחוס גבוה במיוחד", הסתלקה מהעולם כשעוד לא מלאו לו שנתיים. אביו, ראס (דוכס) מקונן ווֹלְדֵה מִכַּאֶל, היה בן למשפחת אצולה, מצביא גדול, מושל מוערך של מחוז הראר ודיפלומט ידוע. גם האב לא האריך ימים, אך יצא ידי חובה בכך ש"הכין את בנו המוכשר ללכת בעקבותיו, ותפרי הלך בתלם, צבר יכולות ושאיפות". לפני מותו הספיק האב לשלוח מכתב לקיסר אז, מנליק השני, וביקש ממנו שיפרוש את חסותו על בנו.

בשהותו במחיצת הקיסר, ליג' תפרי למד את רזי הקיסרות, השכיל לייחד את עצמו מכל מתחריו וסלל לעצמו דרך, שהובילה אותו אל כס המלכות. ארליך מגדיר אותה כדרך השלישית. הדרך הראשונה איפיינה את דרכו של מנליק השני ובני דורו. אלה הם גיבורי האומה, שהניסו בבושת פנים את הכוחות הקולוניאליסטיים האיטלקיים בקרב אדואה ב–1896. היה זה דור שהתנשא על התרבות המערבית וסגר את שערי אתיופיה בפניה. הדרך השנייה היתה דרכו של ליג' איאסו, נכדו ויורשו של מנליק השני, שבנה קואליציה המבוססת על קבוצות מיעוט ומוסלמים מתוך אמונה כי האימפריה העותמאנית תגבר על מעצמות המערב.

מפגש דיפלומטי בין שלמה המלך למלכת שבא הביא כנראה להישגים מדיניים, אך גם לקשר יהודי־אתיופי נצחי, שכן לפי המסורת האתיופית, השניים הביאו לעולם בן זכר, מנליק שמו, שייסד ממלכה חדשה

ניצב בתווך הדרכים, ליג' תפרי קרא את הפוליטיקה הארצית והעולמית בקפידה ובתחכום. הוא הבין כי ניצחון עתידי מובטח למעצמות המערב, ולפיכך, כדברי ארליך, "הוא החל לבנות בסבלנות ובהתמדה ממסד חדש, מערך נאמנויות משלו. המפתח לכך היה הקניית השכלה מודרנית לקבוצה שזכתה לימים לכינוי 'האתיופים הצעירים', קבוצה שתחליף בתורה את דור מנצחי אדואה; שכבה חדשה בעלת יכולת ארגוניות ומקצועיות חדשות, שהוא הוא יהיה יוצרה ושליטה".

צעדיו השקולים נשאו פרי. מנליק השני מת ב–1913, וליג' איאסו, יורש העצר שנטה אל האיסלאם, הוחרם על ידי נאמני השושלת הסולומונית ונציגי הכנסייה, עד שזכותו למלוך במקום סבו הופקעה ממנו. במקומו הוכתרה זאודיתו, בתו הצעירה של מנליק השני, וליג' תפרי מונה ליורש העצר שלה. לאחר מותה ב–1930 הוכתר ליג' תפרי למלך המלכים, היילה־סלאסה, אריה יהודה הכובש.

גלות וביקור בירושלים

היילה־סלאסה היה שאפתן, רפורמיסט וקנאי לתדמיתה של ארצו. הוא הוציא את העבדות מחוץ לחוק וביטל שיטות ענישה אכזריות כמו כריתת איברים. עם הכתרתו לקיסר אתיופיה, "הוא היה ללא ספק מחולל התמורות הגדול של התקופה… דרכו היתה חדשנות הנשענת על המשכיות, מודרניזציה סלקטיבית, רפורמות המחוברות ל–2,000 שנות אתיופיה".

מלבד תרומתו של היילה־סלאסה להפיכת אתיופיה למדינה מודרנית, מתקדמת ומאוחדת, ארליך מתעכב, ובצדק, על כישוריו הדיפלומטיים יוצאי הדופן ובטיפולו במשבר, שפרץ בעקבות פלישת איטליה הפשיסטית לארצו בסוף 1935. משולהבים מהאידיאולוגיה הפשיסטית חסרת מעצורים, אנשיו של מוסוליני הנחיתו מהלומה צבאית על החיילים והתושבים האתיופים ופלשו ב–1936 לבירת אתיופיה, אדיס אבבה. היילה־סלאסה נדרש להכריע בשאלה גורלית: האם לצאת לגלות או למות בשדה קרב ולהפוך לגיבור לאומי כמו קיסר אתיופיה תאודרוס השני, שב–1868 סירב להיתפס על ידי הבריטים, שפלשו לארצו כדי לשחרר שני דיפלומטים שהוא כלא, והתאבד בירייה?

היילה־סלאסה בחר ביציאה לגלות. "ב–28 בנובמבר 1935", כותב ארליך, "לאחר שהכתיב את צוואתו, יצא היילה־סלאסה מהבירה צפונה אל החזית. הוא התמקם בעיירה דסי. לבוש מדי קרב אייש היילה־סלאסה מקלע נגד מטוסים ובהליכותיו האצילות הרשים עיתונאים". כשהעיתונאים הזרים התקבצו סביבו פנה היילה־סלאסה אל דעת הקהל העולמית: "האם העולם לא יודע שנותרתי להגן לא רק על עמי אלא גם על הביטחון הקיבוצי?" ואולם, זמן קצר לאחר הצהרה זו, נשא היילה־סלאסה את התואר המפוקפק של "המלך האתיופי הגולה הראשון". מלווה בזוגתו מנן ומשפחתו עלה היילה־סלאסה על המשחתת הבריטית אנטפרייז מנמל ג'יבוטי במאי 1936 והפליג לנמל חיפה. הוא שהה 15 ימים בירושלים. לאחר כן עבר לבריטניה, התיישב בעיר הנופש העתיקה באת' ומשם ניהל מאבק דיפלומטי לשחרור ארצו.

ב—30 ביוני 1936 ניצב בפני אסיפת חבר הלאומים בז'נבה ונשא נאום היסטורי: "אני, היילה־סלאסה הראשון, ניצב כאן היום לדרוש את הצדק המגיע לעמי ולבקש את הסיוע שהחברות בחבר הלאומים הבטיחו להושיט כאשר הן אישרו לפני שמונה חודשים שמלחמה תוקפנית ומנוגדת לחוק הבינלאומי הוכרזה על ארצי… אם אירופה מתכוונת לעבור על כך לסדר היום, עליה להבין שגורל זה יהיה מנת חלקה". זעקתו של היילה־סלאסה התקבלה באדישות, ונבואתו התממשה על אדמת אירופה בצורה טרגית והרסנית ביותר. רק במאי 1941 שב הקיסר לארצו דרך סודאן, מלווה בכוח גדעון בפיקודו של אורד וינגייט, שהורכב מחיילים בריטים ומחיילים אתיופים. הוא התקבל בהוד ובהדר על ידי עמו; כוחות שהתנגדו לשובו גורשו למחוזות מרוחקים וחלקם הוצאו להורג לצורך הרתעה.

המנהיג של אפריקה

לאחר הסתלקות הכובשים האיטלקים צץ איום חדש, שהפר את שלוותו של המלך. צעירים מהפכנים מהמזרח התיכון ואפריקה, שקראו לנהל מלחמה נגד הקולוניאליסטים האירופים, חתרו גם להיפטר מהדיקטטורים בארצותיהם. בניסיונו לדכא את התסיסה ואת רוחות המהפכה, היילה־סלאסה הפעיל את כל כובד משקלו המלכותי כדי להרגיע את הרוחות והצליח לכונן את הארגון לאחדות אפריקה שמרכזו באדיס אבבה. לפי ארליך, עצם הקמתו "היה ניצחונו הגדול של הקיסר. גם ניצחון אסטרטגי על מחנה שביקש לכונן אפריקה שלא יהיה בה מקום לקיסרות כקיסרותו, וגם ניצחון אישי, לו ולמעמדו". הוא נהנה מיוקרה אזורית ובינלאומית ונהפך לדובר של מדינות אפריקה, המשוועות להיחלץ מציפורניו של הכובש המערבי ולזכות בעצמאות לאומית.

ארליך מתאר כיצד נהפך הקיסר האתיופי למנהיגה של אפריקה, גאוותם של השחורים ומטרד למצפונם הפגום של המערבים הכובשים. ואולם, בעודו נהנה מאור הזרקורים, התסיסה נגד שלטונו לא שככה וסטודנטים משכילים בארצו חתרו תחת ממלכתו. במקום להיענות לדרישות הצעירים לאפשר התארגנות פוליטית ולהנהיג רפורמה חקלאית, הוא בחר לדכא את המרד בכוח הזרוע, אך לבסוף, בשנות ה–70 התארגנו כמה מקציניו, הפילו את הכתר מראשו והשליכו אותו למעצר בית.

היילה־סלאסה, שב–1935 נבחר לאיש השנה במגזין "טיים" (שב–2011 אפילו שיבץ אותו ברשימת 25 המנהיגים הפוליטיים החשובים בהיסטוריה); הקיסר, שנתפש כהתגלמות האל עלי אדמות בעיני תנועת הראסטפארי — סיים את דרמת חייו המרתקת ברצח. ב–1975 הוא נחנק למוות באמצעות כרית על ידי כמה קציני צבא (התקשורת המקומית דיווחה אז שהוא מת מסיבוכים נשימתיים הקשורים לניתוח שעבר) וגופתו הוחבאה במשך שנים בחצר ארמונו. רק ב–1992 נמצאו עצמותיו, ובשנת 2000 הוא זכה לקבורה רשמית בטקס דתי בכנסיית השילוש הקדוש באדיס אבבה, שבו השתתפו כמה מבני משפחתו, שבאו מארצות גלותם לחלוק לו כבוד אחרון.

ימי הדמדומים של שושלת מפוארת

הביוגרפיה שכתב ארליך סוחפת, אולם יש בה גם כמה מגרעות: בכמה מקומות בספר מסתננת נקודת מבט הגמונית, שמנסה להשכיח מקורות היסטוריים חלופיים וסיפורים שבעל פה, שנמסרו מדור לדור לאורך ההיסטוריה. דוגמה מובהקת לכך היא אמירתו של ארליך כי זאודיתו הוכרה כ"קיסרית ראשונה מאז מלכת שבא", המתעלמת משליטה אחרת, יהודית המלכה, שמוצאה וקורותיה אמנם שנויים במחלוקת, אולם לפי כמה מסורות היא שלטה על העם האתיופי ביד רמה במשך 40 שנה בסוף המאה העשירית.

הלווייתו של היילה-סלאסה, מתוך ארכיון אי-פי

אפשר להבין מדוע רבים באתיופיה מתכחשים ליהודית המלכה, שלפי כמה מסורות, בהן המסורת היהודית באתיופיה, החריבה את ממלכתם, רדפה והורתה להרוג את מנהיגיהם הרוחניים ולשרוף כנסיות. ואולם, לא ברור מדוע חוקר, מומחה להיסטוריה של אתיופיה, מצטרף להתעלמות מהמסורת של קבוצה נרדפת, הפועלת בצל חברה נוצרית הגמונית.

בנוסף, ארליך מעודד אותנו לחשוב כי בימי זקנתו סירב המלך לעזוב את כס המלכות ולמנות לו יורשים, אולם בה בעת חושף בפנינו את אהדתו של המלך לתרבות ולהשכלה המערביות, את מאמציו הרבים להקנות השכלה מתקדמת לדור הצעיר ואת מסירותו לזכויות האדם ולשוויון. ייחוסה המעמדי הנמוך של אמו, שממנו המלך לא יכול היה לברוח, סלידתו העמוקה מהתנשאותם של משפחות האצולה האתיופיות על עובדי האדמה וניסיונו הפוליטי הרב מעלים את האפשרות שייתכן כי המלך הבין שמלוכה אינה משרתת עוד את האינטרסים החיוניים של אתיופיה המודרנית. ייתכן שתיכנן להיות הקיסר האחרון ולסיים את שושלת המלכים, הדוגלת בחלוקה בין בני אצולה לפשוטי העם. ואולם, ארליך אינו מתייחס לכך.

עם זאת, זהו ספר מרתק וחשוב להבנת עולמו של אחרון מלכי המלכים האתיופים, שמילא תפקיד מכריע בעיצוב פני ההיסטוריה האתיופית והעולמית, במיוחד בשנות ה–30 וה–40. קריאת הספר היא הזדמנות נפלאה להיחשף לתקופת דמדומיה של השושלת הסולומונית המפוארת, ללמוד עליה ולהכיר אותה. דמותו של המלך היילה־סלאסה, המשתקפת בספר, היא דמות מורכבת, המשמשת מקור השראה לכל אדם רודף שלום וצדק, השואף לשוויון ולחופש ומשווע להשתחרר מעול הכיבוש והדיכוי של כוחות זרים.