הוא עלה לישראל בנערותו, בוגר מספיק לפתח קשר נפשי עמוק לאורחות החיים, המנהגים, ההיסטוריה, הזיכרונות, והחלומות של קהילתו. אך גם  צעיר דיו להתאקלם בדרך המיטבית בחברה הישראלית. בתום לימודיו התיכונים בפנימייה ושירותו הצבאי בגבעתי, למד צילום בבצלאל- אקדמיה לאמנות ועיצוב. מצויד בידע צילומי עשיר ובמצלמה מקצועית, מקדיש את חייו בתיעוד פעילויות מחאה של צעירי קהילתו לקידום זכויותיהם; בהנצחת אירועים לאומיים כגון  ימי הסגד וזיכרון לנספי סודן; בצילום דמויות מפתח בקהילה- כוהני הדת, חלוצי עליה, זקני הקהילה, או אזרחים פשוטים בסביבת מגוריהם.  

קוראים לו גדעון אגז'ה (תרגום חופשי בעברית- עוזרי) שמו הפרטי חובר לשמה של שושלת ממלכת ביתה ישראלית- הגדעונים. שם משפחתו אגז'ה מגלם את אחד הערכים המקודשים והמוערכים של קהילה- עזרה או ערבות הדדית. כשמו הוא גדעון אגז'ה, מקדש את מורשת קהילתו הנפלאה, ומעוררת השראה ומתעד אתה בעדשת מצלמתו, ובה בעת מקדיש את מיטב מרצו וזמנו  לעזור לקהילתו, בלי תמורה חומרית או צפייה להכרה סימבולית, לתיעוד ההיסטוריה החזותית שלה.

בימים האחרונים, האמן המוכשר ונעים הליכות, גדעון אגז'ה, מציג תערוכת יחיד בשמה, תיקון-גיבורים, בסדנא לאומניות בראשון לציון. ביום שני שעבר הזדמנתי לתערוכה ופגשתי את האמן. הוא קיבלו אותי בסבר פנים יפות כיאה לתרבות קבלת אורחים החמה המונהגת בקרב אתיופים בכלל ובקרב קהילת ביתה ישראל בפרט. האמן צעד עמי לתוך חדר הגלריה שבו תלויות דיוקנאותיהם של אישים, שתרמו תרומה משמעותית למימוש העלייה של קהילתם ונלחמו לקידום זכויותיה, אך מלבד בודדים, רובם ככולם, נותרו עלומים לציבור. 

גדעון בסמיכותי באלגנטיות ומפעם לפעם מצביע על דמות אמר לי: ראה את האיש הזה, ראה את האישה הזו, הפנים שלהם מנהלות דו-שיח. למשמע המשפט המסקרן הזה, חידדתי את כל חושי השמע והראיה שלי התבוננתי בתמונות. התקרבתי לתמונתה של אדנה פיסהה ביתם של אקלה טרונך וגברת איסטה ילמה, שנולדה בשנת 1935 במחוז סימן מן-טאה. גברת פסיהה גדלה במשפחה אמידה, קורות חיה משקפים את נדיבות לב, הכנסת אורחים, וחשיבות שמירה על שכנות טובה. דרך עיניה של האישה משתקפים הטוב המירבי האנושיות, אהבת האדם והאיפוק הנאצל  המאפיינים את בני הקהילה. 

כך גם תמונתה של גברת חירות טקלה לאגסה, אישה שראשה מעוטר מטפחת סגולה ופסים לבנים בה, לגופה עוטה שמלה מסורתית רקומה ועל כתפיה מונח צעיף לבן שבקצותיו מעוטר בצבע ירוק וצהוב. גברת חירות טקלה נולדה בשנת 1935 בקווארה, אחד המחוזות שבהם שהו יהודים תקופה ארוכה. היא הייתה פעילת עליה מוכרת ומוערכת בקהילתה, הסתירה יהודים, סייעה להם בהוצאת דרכונים ודאגה והשיגה בעברותם  שירותים רפואיים נאים. אולם שלטונות המדינה גילו את פעילותה למען היהודים, לכן עצרו וכלאו אותה בבית סוהר באדיס אבבה בתנאים מחפירים במשך שנתיים. גם לאחר עלייתה לישראל, היא ממשיכה בפעילותה ההתנדבותית ומסייעת לבני קהילתה. מלבד שתי הנשים האלה, מופיעות בגלריה דיוקנאותיהן של עוד נשים, פעילות עליה שחרפו את נפשן למען קהילתן, נחטפו על-ידי סודנים ונאלצו להפוך לשפחות ומשרתות עד שהולצו על-ידי המוסד וקיבלו מחדש את חירותן ומימושו את חלום העלייה לישראל. ישנם גם דמויות מפתח של גברים שחרפו את נפשם בשימור מורשת הדתית, מימוש עליה וקידום זכויות קהילתם.

לאחר שקיבלתי הסבר על כל דמות המצולמת, האמן הזמין אותי למשרד לצורך עריכת הריאיון. זה המשרד שלך, כאן אתה מעבד את עבודות שלך שאלתי. הלוואי, השיב גדעון, זה משרד שקבלתי אותו לכמה ימים בלבד. אני עושה את העובדות שלי בביתי הפרטי.

אתה צלם מוכר בקהילה, אולם נדמה לי שאנשים מחוצה לה, פחות אנשים מכירים אותך ואת העבודות שלך. אולי תציג את עצמך בכמה מילים?

קוראים לי גדעון אגז'ה, אני בן 38, ועוסק בצילום דוקומנטרי כבר עשרים שנה. אני רואה באומנות בכלל ובאמנות צילום בפרט  כלי חשוב  לשינוי חברתי. אני רוצה לספר באמצעות הצילום את מורשת יהדות אתיופיה. ברצוני לספק תשובות לשאלות החשובות שישאלו בעתיד: מי אנחנו, איך הדברים נשמרו באתיופיה, מה היו אורחות חיינו. מה עשו ואיזה מחיר הם היו צריכים לשלם כדי להביא אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום. הגשמת החלום, שיבה לירושלים, נראות לנו מובנות מאליהן. אבל אנשים שילמו מחיר כבד. אפשר לראות בתערוכה את הפנים המדברות של אנשים, פנים מנהלות דו-שיח.

ספר לי על חשיבות הצילום הדוקומנטרי לך ברמה אישית; לנו ברמה קהילתית, אם תרצה ברמה כלל  חברתית או לאומית? 

הצילום הדוקומנטרי חשוב לי ברמה אישית, הוא מפעיל ומעניין אותי. ברמה החברתית, יש משהו שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק אודות אבותינו ואימותינו. אנחנו לא ידעים בדיוק איך במשך דרות רבים הם העבירו את ההיסטוריה בלי ספרים. או בכלל, מיהם אנשי הסגולה אלה, שהיו אמונים על ההיסטוריה שלנו. המבוגרים שעדיין נמצאים אתנו הם היחידים שיכולים לשפוך אור על השאלות האלה. 

הסיפור שלנו כמו הכיסופים לירושלים בהיותנו באתיופיה תדלק את חלום עליה, אבל איזו חשיבות יש להמשיך ולספר את סיפורנו, אנחנו כבר בארץ? 

חשוב שאנשים גדולים אלה יספרו על החיים ממקור ראשון ויעניקו לנו עדות פורנזית לעברנו. הדורות הבאים צריכים לדעת היכן באו, מהם היו אבותינו ואמותינו. אנחנו בעצמנו צריכים לספר את סיפורינו כי החברה הישראלית לא עושה מספיק לחשוף ולהנגיש אותו לקהל הרחב ולדור הצעיר. אם כבר היא עושה משהו, בונה נרטיב הטוב בעינייה ומשרת את האינטרסים שלה. 

חשוב להבין, מדינת ישראל לא יכולה להיות שלמה ללא הסיפור שלנו. אנחנו משלימים את הפאזל החסר בפסיפס הזהות היהודית-ישראלית. אף אחד לא יכול לנתק את הסיפור שלנו, אנחנו חלק מהפסיפס היהודי. אנחנו מבקשים, יותר נכון דורשים, שהנרטיב שלנו יהיה האחד מכל הנרטיבים הישראלים. צריך למצוא משבצת לסיפור שלנו. אחרת הילד שלי, הילד שלך, והילדים של כולנו יגדלו תלושים משורשם ועברם, וזה יהיה בכייה לדורות.  

אילו נרטיבים אתה מקדם באמצעו הדיוקנאות המוצגות בתערוכה, אילו סיפורים מחברים למקורות ומעצבי זהות מסתתרים מאחורי הדמויות?

אני יכול לחלק את התמונות והסיפורים מאחוריהן לשלוש קטגוריות גדולות. ראשית, יש לנו את התצלומים של שומרי הגחלת. בקטגוריה של שומרי הגחלת נכללים: כהני הדת, אבות ואימות שלנו. הם השליחים האמיתיים, בזכות יכולתם לדבוק בדרך אורית, לגבש קהילתם, ולהצית בה חלום עליה לירושלים הגענו לישראל. 

קבוצת תמונות השנייה כוללת את חלוצי עליה. בקבוצה נמצאים, בין היתר, תלמידים שהגיעו  לישראל כתיירים בשנות החמישים והשישים. לעליה זו אפשר לקרוא לה, עליה בלתי לגלית. חלוצי עליה אלה, לאחר שהגיעו  בדרך מפרכת ובזהות בדויה, מדינת ישראל הפנתה להם עורף ולא הכירה ביהדותם.  אבל הם היו נחושים בצדקת דרכם וזהותם לחבור לעם ישראל, לכן  ניהלו מלחמת התשה מול הממסד. הם הגיעו לכנסת, הפעילו אנשי ציבור ואף רתמו למאבקם את אמריקאים וקנדים. למשל, גדול וחלוץ העליה ברוך טגניה זכרונו לברכה, ושדרן רדיו בכיר רחמים אליעזר, שיבדל לחיים ארוכים,  הופיעו בקונגרס אמריקאי וקראו לתמוך בהעלאת יהודי אתיופיה החשופים לסכנת חיים באתיופיה ובסודן. 

ובקבוצה השלישית נכללים חלוצי עליה דרך סודן או שורדות חטיפה סודנית.  אילו אנשים שקמו לילה אחד ויצאו למסע עליה דרך סודן כדי להגשים את החלום עתיק יומין. בדרך הם נתפסים, נכלאים ועוברים עינויים פיזיים ונפשיים. הבנים שנלכדו על-ידי רשויות מדינת סודן, עברו עינויים פיזיים ונפשיים אכזרים במיוחד. נערות שנתפסו, נלקחו לשמש שפחות ומשרתות אצל סודנים מקומיים. חלק מאסירים וחטופות נחלצו על ידי אנשי המוסד, השיגו את חירותם וחיים איתנו בישראל, דיוקניהם  של חלק מהנשים והגברים מופיעים בתערוכה. אך רבים אחרים מבין החטופים והכלואים נעלמו עקבותיהם, ומשפחותיהם חיים בחוסר וודאות תמידית, ואפילו אין להם קבר להתאבל עליו. החמור מכל, סיפוריהם של ציונים אלה, שחרפו את נפשם למימוש האידיאל הציוני, לא מסופר. התערוכה הזו היא ניסיון לעשות תיקון למחדל המשווע, ולהראות את פניהם ולספר את סיפורם של גיבורים שלנו. 

ללא ספק עתה עושה תיקון מחדל ומגולל את סיפורם של גיבורי הקהילה. שתף אותנו כיצד מגיבים או מרגישים אנשים כשאתה פונה אליהם, ומבקש לצלם אותם או לספר לך את סיפורם?

אני עושה הכול כדי להגיע לאותם אנשים שבאמת מעשיהם תרמו לקהילה, הביאו אותנו עד לפה. כשאני פונה אליהם ומבקש לראיין או לצלם אותם, פתאום מתעורר בהם  יצר החשדנות. האמון שלהם בממסד הישראלי נפגע קשות. אני יכול להבין אותם הם איבדו את יקיריהם במסע דרך סודן, נשים עברו אונס, משפחות נשדדו. גם לאחר שהגיעו לישראל חלק מהם נאלצו לעבור תהליך השבה ליהדות. גם כשיצאנו למחות נגד עוולות חברתיות, איש לא היה מוכן להקשיב לנו. מדוע אתיופים מוחים, הכול טוב שבעתיים פה מאשר באתיופיה. הישראלים יודעים שהחיים שלהם עצמם טובים, אבל הם לא מגיעים לשכונות עוני בהן ישראלים יוצאי אתיופיה גרים. סבל המסע והניכור החברתי, יצר אצלנו חשדנות.

אבל לאחר שרוכשים את אמונם, ומבינים שמטרתי היא לעורר שיח סביב מסע עליה, ולספר את סיפורם, הם משתתפים פעולה ונפתחים בהדרגה. היו מקרים שהמצולמים שלי התרגשות מאוד שסוף סוף מישהו מתעניין בהם, ורוצה לשמוע את סיפור גבורתם או להטות אזן קשבת לסבל שעברו. מעבר לאותם אנשים המצולמים, הצילומים והסיפורים של הגיבורים מעוררים שיח ברשתות חברתיות. אני מעלה תמונה של איש או אישה, פתאום מישהו כותב: זה אבא שלי, זה סבא שלי או זו סבתא או אימא שלי. אז מתחילים להתפתח סיפורים מרתקים על מעשיה של הדמות המצולמת. אנשים אחרים כותבים שהם הכירו זקני קהילה שתרמו רבות, אך נפטרו לפני שאיש צילם אותם או שמע את סיפורם. כשאני שומע חדשות טרגדיות אלה לבי מתעצב, אבל מקבל מוטיבציה להמשיך ולתעד לפני שיאבדו לנו אנשים יקרים, שנוצרים את ההיסטוריה שלנו בראשם.

המלאכה שאתה עוסק בה, תיעוד ההיסטוריה החזותית של הקהילה, היא חשובה לאין ערוך. האם יש אנשים או גופים שתומכים בך או ממנים אותך כדי שתוכל לעסוק במלאכתך בלי להיות טרוד מבחינה כלכלית?

אני עוסק בצילום אירועים מרכזיים של הקהילה מזה כעשרים שנה. במהלך זמן זה אף איש או גוף לא תמך בי ולא מימן לי ההוצאות הרבות הכרוכות בעבודות הצילום שלי. אני איש משפחה, רץ מעבודה לעבודה, מצילום אחד לצילום אחר. מעט הכסף שאני מרוויח מתחלק לפרנסת המשפחה ולכיסוי ההוצאות. אני מתכננן קדם עבודות צילום חשובות, אבל מגבלות הכסף עוצרות אותי. את התערוכה הזו, גיבורים- תיקון, הצלחתי להוציא לפועל לאחר שהשתתפתי בתחרות ליוצרים עצמאים, שהוצע על ידי משרד החינוך והספורט. טרם קיבלתי את המענק, בינתיים אני נמצא בחובות, אבל מסופק מהתוצאות של העבודה שלי. 

אני מכיר אמנים ישראלים, אבל ההיכרות הזו נעצרת היכן שאני זקוק לעזרה. תנאי בל יעבור להשתתף בתחרות ליוצרים עצמאים היה למצוא חלל להצגת התערוכה. פניתי למוסדות תרבות שונים ובכלל זה מוזיאונים ובימות תרבות העוסקים בתחום. ההגמוניה התרבותית הישראלית שומרת על מוסדותיה בקנאות, ואינה מוכנה לפתוח דלתות לתרבות אחרת. ההגמוניה מתעלמת מהתרבות האתיופית, אם תרבה ביתה ישראלית, רואה בה כתרבות נחותה. מה שמקומם הוא כל אלה שמרדדים תרבות זו, לא יודעים את האמונות  שלנו ולא הייתה להם לעולם הזדמנות להכיר אותה. הגיע זמן לנתץ את תקרת הזכוכית, שבנו להבטיח את ההגמוניה שלהם.

אבל בשנים האחרונות המדינה התעשתה, חוקקה חוקים, הקימה מוסדות והקצתה משאבים וואף איישה מוסדות אלה בפקידים מבני הקהילה. האם גופים אלה כגון התאגיד הממלכתי- המרכז למורשת יהדות אתיופיה-  לא אמורים לתמוך בך?

המדינה הקימה מוסדות תרבות ותקצבה אותם. לכאורה כולנו היינו צריכים לנשום לרווחה כי סוף כל סוף הוקם גוף ממשלתי האמון על תיעוד, שימור והנחלה של המורשת התרבותית של קהילת ביתה ישראל. אבל בפועל מקומות האלה אוישו על-ידי אנשים הלא הנכונים. לא מזמן מישהו אמר לי: יש מוסד תרבות בשמכם, מתוקצב היטב, אבל אתם לא יודעים לעבוד, אין להם תוכנית מסודרת.  

זה בדיוק מה שקורה כשממנים אנשי אמון בארגונים חשובים אלה. אנשי אמון כל מה שהם עושים הוא לרצות את מעסיקיהם, ופחות מונעים לשימור וקידום מורשת יהדות אתיופיה.  למדינת ישראל יצאה ידי חובה, היא עשתה את שלה, הקימה מוסד תרבות ותקצבה אותה. אם עוד עשרים שנה נרצה לתבוע את מדינת ישראל על השכחת ההיסטוריה והתרבות שלנו, היא תגיד מה אתם רוצים ממני, הקמתי מוסד תרבות, תקצבתי אותו, ואף הפקדתי בידיהם לנהל אותו. 

שוחחתי לאחרונה עם אישיות ציבורית, היא אמרה לי: מדוע הגופים המתוקצבים בשם הקהילה אינם עוזרים לך? האישיות הזו הביעה פליאה נוכח העובדה שחלק ארי מתקציב תרבות המיועד לקהילה אינו מנוצל כל שנה.  

כשאני שומע סיפורים מקוממים אלה, אני שואל את עצמי: למה אין לנו סופרים מוכשרים בקהילה, שיכולים להסתובב בשכונות ולתעד את הסיפורים שעומדים לאבד לנו? אין לנו צלמים מיומנים, שיכולים לצלם ולהביא את הסיפורים ולשמר?

גדעון, לסיום,  איזה מסר אתה רוצה להעביר באופן חופשי דרך אתר מוסב תרבות?

אני חושב שאנחנו כקהילה יש לנו יכולת לספר את הסיפור שלנו. אנשים נכונים, שיש להם זיקה, רגש נפשי עמוק למורשת קהילתם, צריכים לספר את סיפורינו. אנחנו צריכים לתעד ולשמר את תרבותנו המופשטת והמוחשית בדרך שאנחנו מבינים אותן. איש אחר לא יכול לספר את הסיפור שלנו. אם לא נעשה עכשיו מאמצים גדולים כדי לספר או לתמוך באנשים שבאמת זה העיסוק שלהם, אחר כך לא יהיה לנו מה להראות או לספר לילדים שלנו, וההיסטוריה תשפוט אותנו. אנחנו צריכים לדרוש ממקבלי החלטות שהסיפור של הקהילה יהיה חלק מהסיפס הסיפורי של החברה הישראלית.