נעמי שמואל בוחנת בספרה את היחסים בין דורות שונים בקרב יוצאי אתיופיה בישראל, על האתגרים שניצבים בפניהם והמתחים והקרבה ביניהם. זהו מחקר עשיר ומעמיק, שצריך לשמש קריאת השכמה לכל מי שחשובים לו שימור והנחלה של מורשת הקהילה

הסופרת והאנתרופולוגית נעמי שמואל בוחנת בספרה, "דורות של תקווה", את התמורות המרכזיות המתחוללות במשפחות של ישראלים יוצאי אתיופיה. היא מתמקדת ביחסים בין שלושה דורות: דור המדבר (הראשון), שהתקשה להנחיל את מורשתו, שפתו וזהותו לצאצאיו, וחש סיפוק מנחישות ילדיו ומרצונם להשתלב בחברה; דור הביניים, המכונה בספר "הדור השזור" או "דור וחצי", השולט גם בעברית וגם באמהרית (או בתיגרינית) ומקבל עליו את תפקיד המגשר בין דורות הקצה; ודור הצברים, שהתערה בחברה הישראלית והתנתק רגשית מהשפה והתרבות של הוריו, אולם במקביל גם מעוניין בשימור המורשת ומחפש נקודת אחיזה בהיסטוריה של קהילתו.

לפני שאביא כמה דוגמאות מהתובנות החשובות העולות מהספר, ראוי למקם את החוקרת בקהילת החוקרים הישראלים ואת ספרה בגוף הידע שנצבר על ישראלים יוצאי אתיופיה. צעירים משכילים רבים בקרב הקהילה מותחים ביקורת חריפה על רוב החוקרים הישראלים הבוחנים את תרבותם וזהותם של ישראלים יוצאי אתיופיה מבעד לפריזמה סוציולוגית או אנתרופולוגית. לטענתם, החוקרים מציגים בעבודותיהם תפישת עולם פטרונית, עולבת ומתנשאת כלפי יוצאי אתיופיה בישראל, המעוותת את תרבותם.

עמדה זו נלווית לביקורת הכללית שנמתחת על התורה האנתרופולוגית וחוקריה, ועל פיה האנתרופולוגיה המערבית, החוקרת את תרבויות הדרום הגלובלי, אינה אלא סוג של קולוניאליזם אקדמי — שכן החוקרים, במודע או שלא במודע, רואים בתרבותם אמת מידה יחידה להערכת האחר או תרבותו. קבוצה מצומצמת של חוקרים ישראלים, ובראשם אסתר הרצוג, שכתבה ספר מכונן בשם "הביורוקרטיה ועולי אתיופיה: יחסי תלות במרכז קליטה" (הוצאת צ'ריקובר, 1998), צולחת את הביקורת מפני שמחקריה אינם רק חפים מהתנשאות, אלא גם חושפים את השיטות שבאמצעותן החברה המקומית ומוסדותיה משבשים את תרבותם של ישראלים יוצאי אתיופיה ומנסים לעצב את זהותם מחדש.

שמואל ניצבת בתווך בין החוקרים הממסדיים לחוקרים הביקורתיים. מצד אחד, היא לא מבקרת חריפה של הממסד, אלא מצביעה בזהירות ובענייניות על כשלים בחינוך ילדי העולים בפנימיות או בקבלתם בחברה הכללית. מצד שני, גישתה נטולה כל נימה של פטרונות. שמואל מעלה שורה של שאלות חשובות, שלא מרבים לדון בהן: מה קרה לתרבות העשירה שהביאו עמם העולים מאתיופיה? האם התרבות והמסורת עוברות גם במעבר לארץ חדשה ומדור לדור או שהן מתמוססות ונעלמות? האם עולי אתיופיה טרודים בשאלות הקשורות לצורך לשמר את המורשת של הוריהם ולהעבירה לילדיהם או שמא הרימו ידיים? בניסיונותיה לתת מענה על שאלותיה, היא ערכה ראיונות עם עשרות ישראלים יוצאי אתיופיה מכל הדורות וניתחה את חוויותיהם.

באתיופיה, מסבירה שמואל, ההורים הנחילו לילדיהם את מכלול הידע התרבותי בדרכים מגוונות: בדיבור, בפתגמים, בסיפורי עם, במטפורות עממיות או באמצעות התנהלותם היום־יומית. לילדים שגדלו בסביבה שבה המבוגרים שולטים בשפה ומחזיקים בסמכות הבלעדית על הידע (שיש להם בעלות על השפה, כפי שאמר פרנץ פנון בספרו, "עור שחור, מסכות לבנות", "בעלות על העולם המתואר והמשתמע מהשפה"), לא היתה אפשרות לפתח את הייחודיות שלהם. ואולם, הם לא נחשפו למידע, שעלול לבלבל או להרחיקם מהתרבות שלהם. בסביבה זו הם חשו מוגנים. "גידלו אותנו ממש כמו תירס" ו"היו לנו חיים ממש טובים", אמרו מרואיינים לשמואל.

אבל המעבר לישראל, שלא במפתיע, הביא לשבר חמור בתקשורת בין הורים לילדיהם. מטבע הדברים, הילדים רכשו את השפה העברית במהרה. המבוגרים נותרו באזור הנוחות שלהם ודבקו בלשונם, וכך נוצרה מחיצה של השפה, החוצצת בין הדורות. למשל, אחת המרואיינות מתארת את העברית המגושמת של אביה: "עקומה, מקולקלת, עילגת, לא ברורה כלל". הורים שלא הנחילו את האמהרית והתיגרינית לילדיהם, הן מתוך רצון שהילדים ישתלבו בחברה והן מתוך רצון ללמוד בעצמם את השפה העברית, אם כי ללא הצלחה, האשימו את עצמם ("אני חושב שהבעיה היא שלי, לא שלהם", אומר אחד מהם ביחס לילדיו).לעומתם, היו מרואיינים בני הדור הראשון שזיהו את המדינה כנושאת באחריות: "כשעלינו אמרו לנו הגעתם לארץ, אין יותר אמהרית". בעקבות אובדן השפה המשותפת, קובעת שמואל, נשלל מדור הצברים עוגן תרבותי־זהותי ברור ויציב.

"הדור השזור" ממלא, ללא מתחרים, תפקיד חשוב בתיווך בין דור המדבר לדור הצברים. "אני באמהרית, הוא בעברית. הייתי מבקשת ממנו נטלה (צעיף), והוא קורא לנועה לשאול אותה מה זה נטלה. היתה לנו בעיה בשפה", מספרת אחת המרואיינות מדור המדבר על הבעיות בתקשורת בין הדורות. נועה, האחות המפרשת, מייצגת את דור הביניים. היא יודעת עברית ומבינה אמהרית, ויכולה לגשר באינטראקציה בין רצון האם למתן המענה של הבן, אחיה. על פי שמואל, בזכות העובדה שדור זה מכיר את שתי התרבויות — האתיופית והישראלית — ובקי בגינוניהן, על האסור והמותר שבהן, הוא היה מסוגל "לעבור ממסגרת פרשנות תרבותית אחת למסגרת פרשנות תרבותית אחרת על פי ההקשר הרלוונטי". בני דור זה יכולים, למשל, להכיל ולקבל בהבנה התנהגות של ילד, שנולד בישראל, הסותרת את המוסכמות בתרבות האתיופית, בלי לשפוט אותו או להענישו.

שמואל מוכיחה כי כשירות תרבותית או דו־תרבותיות טובות להורים וטובות שבעתיים לאנשי החינוך. היא מצביעה על כך שחלק מהמורים שאינם מכירים תפישות ומנהגים תרבותיים שונים מחזיקים בדעות הקדומות על יוצאי אתיופיה בישראל ומותחים גבול סימבולי, המפריד בין תלמידים ישראלים יוצאי אתיופיה לתלמידים אחרים. החלוקה הזאת באה לידי ביטוי במשימות שמוטלות על התלמידים. אחת המרואיינות מעידה כי אחת ממורותיה נהגה לבקש מהתלמידים להביע עמדה בנושאים אקטואליים, אולם ממנה ביקשה לדבר על משפחתה, תוך הטלת ספק ביכולתה לחוות דעה על המתרחש בחברה. על פי המרואיינים, היו מורים שהתקשו לקבל את העובדה שיש ילדים מחוננים בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה. אחת האמהות, שבנה הוכר כתלמיד מחונן, התקשרה לבית ספר למחוננים לרשום אותו ללימודים. "מה, גם אתם?" התפלאה המחנכת בתשובתה לבקשה.

נדבך חשוב נוסף במחקר מתרכז בהעברה תרבותית ובעיצוב זהות בקרב משפחות מדורות שונים. כאמור, הסמכות הבלעדית של המבוגרים בכל הקשור למסירת ידע התרופפה בישראל, ושמואל מזהה היפוך תפקידים: הדור שכבר התערה בחברה הישראלית מנסה לשמר את מורשת אבותיו בביתו, כל משפחה בדרכה. יש משפחות שעושות אידיאליזציה למורשת שלהן, אולם יש גם משפחות שהקיום היום־יומי תופס את מרב מאמציהן וזמנן. הן חיות בהישרדות, ולכן אינן מתפנות להנחיל את עברן לדור המחר. כך נוצר לעתים קונפליקט בתוך המשפחות, שלא תמיד מאפשר פתיחות והכרה הדדית בין הדורות.

שמואל מזהה מנעד רחב של זהויות בקרב מרואייניה. המבוגרים ילידי אתיופיה מחזיקים בזהות יהודית־אתיופית יציבה וכמעט בלתי משתנה, הנשענת על סיפורי אבותיהם ואמהותיהם, החיים הקהילתיים והדת. לעומתם, הצעירים ילידי ישראל או אלה שנולדו באתיופיה, אך השנים המעצבות שלהם היו כבר אחרי המעבר לישראל, נוטים להציע מגוון רחב של זהויות והגדרה עצמית. בין היתר, הם מזהים את עצמם בתור ישראלים, אתיופים־ישראלים או ישראלים־אתיופים־יהודים.

הדור הצעיר, שזהותו עוצבה בישראל, מחפש אחיזה בהיסטוריה המשפחתית, כמו בביקור שורשים באתיופיה. כך, למשל, בספרו החשוב של דני אדינו אבבה, "המסע לא תם" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019): אחרי שילדיו הרבו לשאול אותו על זהותם וצבע עורם, הוא החליט לקחת אותם לביקור שורשים באתיופיה. בספרה של שמואל ביקור שורשים שכזה מתואר כאירוע מכונן, כפי שעולה מדברי אחת המרואיינות: "זה מחזק את הזהות ואת הקשר עם ההורים… (אני) גאה בתרבות שלי ומחוברת להורים שלי. הכל בזכות הטיול שעשיתי".

"דורות של תקווה" מגיש לקורא הישראלי ניתוח רגיש, נבון, עשיר ומעמיק של השינויים המתחוללים בחיי המשפחות של יוצאי אתיופיה בישראל. בראש ובראשונה, כל מי שעוסק בחינוך ובקליטה צריך לקרוא את הספר וללמוד את משמעותה של כשירות תרבותית — היכולת לעבור ממסגרת תרבותית אחת לאחרת; במלים אחרות, לחדול לראות בתרבות המוצא אמת מידה יחידה להערכת התרבות או להתנהלות האחר. הספר יכול לשמש דוגמה מאלפת למחקר מקצועי וחסר פניות, ובזכות הפרשנות שהוא מציע יתוודע הקהל הרחב לא רק לאתגרים העומדים בפני משפחות של מהגרים, אלא גם לכוחות הטמונים בהן. הכרה בשונות שמאפיינת את המשפחות תסייע להיפטר מאותה תפישה פשטנית, הרואה בישראלים יוצאי אתיופיה קהילה הומוגנית.

מעל לכל, ספר זה הוא קריאת השכמה לכל מי שאמונים על שימור המורשת התרבותית של קהילת יהדות אתיופיה. ממצאי המחקר מראים מעל לכל ספק כי דור המדבר איבד את סמכותו ואת יכולתו להעביר ידע. בני דור הביניים מנסים, כל אחד בדרכו, להציל משהו מהעבר, והדור הצעיר מבקש להשתלב בחברה ישראלית מעמדת כוח תוך חיבור סמלי למורשתו, אולם מבחינה תרבותית מתקשה למצוא שפה משותפת עם המבוגרים במשפחתו. חינוך והנחלת המורשת הזאת ירימו תרומה להתקבלות ישראלים יוצאי אתיופיה בחברה ולהגדרה העצמית שלהם, וגם יעשירו, יגוונו ויאזנו את ההיסטוריה והזהות הישראליות.